יומני אדם וחוה / The Diaries of Adam and Eve

היא שאלה אותי אם התבדחתי בדיוק בזמן האסון

She asked me if I had made any jokes just at the time of the catastrophe

נאלצתי להודות שהתבדחתי עם עצמי

I was obliged to admit that I had made a joke to myself

למרות שלא אמרתי את הבדיחה בקול רם

although I did not make the joke aloud

זו הייתה הבדיחה שחשבתי לעצמי

this was the joke I was thinking to myself:

חשבתי על המפלים

I was thinking about the waterfalls

"כמה נפלא לראות את גוף המים העצום הזה נופל שם למטה!"

"How wonderful it is to see that vast body of water tumble down there!"

ואז, ברגע אחד, מחשבה בהירה הבזיקה בראשי

Then in an instant a bright thought flashed into my head

"זה יהיה הרבה יותר נפלא לראות את המים נופלים במעלה המפל!"

"It would be a great deal more wonderful to see the water tumble up the waterfall!"

בדיוק עמדתי למות מצחוק כשכל הטבע השתחרר

I was just about to die from laughing when all nature broke loose

ונאלצתי לברוח על חיי

and I had to flee for my life

"עכשיו אתה רואה," היא אמרה בניצחון

"now you see" she said triumphantly

"הנחש הזכיר את הבדיחה הזאת"

"the Serpent mentioned that very jest"

"הוא קרא לזה הערמון הראשון"

"he called it the First Chestnut"

"והוא אמר שזה היה קוואלי עם הבריאה"

"and he said it was coeval with the creation"

אבוי, אני